<h1>תשובות חכמי פרובינציא הלכ' קידושין סימנים כ"ז-ל'</h1>
<h2>דף כג.</h2>
תשובה, האח החביב הדוד הערב הגיעתני אגרותיך אוגרת מלין ממולאים בתרשיש הדעת מיוסדים על אדני בינה ועדיכם אתבונן, והנה מצאו דעותיכם בקדושי האשה הרמוזה אמרים אמת להיותם לאין ולא מצאו לה ידים מוכיחות, לשטת גאונים אשר מעולם, גם שטת גדולי הצרפתים הסכימה לכך ובראשם רבי' יעקב, זולתי קצת בעלי התוספות, במה שנתלים בו החולקים ההיא סוגיא... דכת' רחמנא בנזירות, דמוקים ליה לאיתויי ידים שאין מוכיחות, ובקצת הנסחאות הא ניחא לרבא דאמ' ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ונתלין עוד בהאי דשמואל [נזיר ב' ע"ב] דאמ' כגון שהיה עובר נזיר לפניו דמסיק בה התם אליביה דידים שאין מוכיחות הויין ידים דבזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי כו', והראיה המוחלטת שעשיתם חילם ממנה יביאו הם ראיה לדבריהם, שאין אדם מקדש אשת חברו כמו שאין אדם מגרש אשת חברו, ואי משום שליחות דא ודא חד, שיש שליח לקידושין (ולקדושין) [ולגירושין], ולמאן דלא בעי ידים מוכיחות בהא לא בעי להו באידך, וכהנה רבות עמהם, והאמת בכל אלה ובכל הספוקים הנופלים בהם כבר בארנום בחבורנו והעלנו הכל אל ההסכמה כבר שקטה, והדברים ארוכים, וזה כמה שנים שיצאה הוראה מלפני הרב קרובנו בעל המכתם ומלפני אבא ז"ל ועמהם הסכימו רבני צרפת היו אז מופלגים בזקנה ובישיבה והתירוה לינשא בלא גט, גם רב אחד שהיה גדול הדור בצרפת שהיה מתחלת מחזר אחר אסור חזר בו בלשון דברים שאמרתי לפניכם טעות הוא בידי.
ולענין מקדש על תנאי ובעל ראיתי דעתכם, ודע כי מהרגישי באלו הסברות אשר הסכמתם בהם לדעת החכם כתבתי בראש הדברים ההם שלא מצינו במבואר ואע"פ שהתחלפו בו סברות כו', וכבר עמדתי על כל אותם הדעות ולא אמצא בהם נחת רוח, והוא היה הסבה בבחירת מה שנכתב מזולת השקפה אל מאמר אומר, ומוחזקני בך שכבר עמדת על ביאור אותה סוגיא, לא תימא טעמא דרב דכיון דכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאיה, ויהיה פי' כנס אפי' לא בעל, אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובעל אין לא בעל לא ואפי' כנס, וזו היא הסבה שהביא השאר האמוראים להחליף הלשון שמו במקום כנס בעל, והיא סבה אמתית, ומזה יצא אצל חכמי הדורות שלפנינו לפרש בטענת אשה אחת כעין שתי נשים, כגון שקדש על תנאי וכנס סתם ובעל סתם, דאיכא תרי סתמי, ולזה הושוו שני המחלוקות בלא חלוף, מחלוקתם בקדש על תנאי ומחלקותם בקטנה שלא מאנה והגדילה כו' דאוקים לה התם [יבמות ק"ט ע"ב] בשבעל דווקא ולהכי פי' רב דרבן גמליאל משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואי בעל אין אי לא בעל לא, וצורתא דשמעתתא כלהו הכי רהטא ואזלא התם והיא דרך סלולה.
והודאת הבעל בבעל נפלה כאן במקרה ואינו בעצם הענין, והגע עצמך שהאשה מכחישתו ואומרת לא נבעלתי או דליתיה לבעל ויש עדי יחוד אלא לשום נשואין שהוא אפשר מהאי דנכנסה עמו לשם נשואין, הנה שההשתדלות בהודאת הבעל אין כאן מקומו ובספרי הר"מ הנמצאים אצלנו אין בפני עדים לא בזו ולא בזו, ולא מצאנו אותה נסחא לבעלי החדושין כשהביאו לשונו, ואולי נפלה שם מביאור כדי לקיים אותם סברות, והנה בלשונו כנס או בעל, או או קתני, והנה הקדים תחלה שיכול לבטל תנאו שלא בפני עדים כשחזר בו לאחר כמה שנים, והנה שם לאחר כמה שנים תנאי לזה, ונ"ל ששטתו רחוקה ממה שנאמ' שם.
והטעם שכתבתם מפני שהמקדש על תנאי הקדושין שנתן הן קדושין גמורים אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה סתם אימר אחולי אחיל לתנאיה וכיון שמודה שבעל אמרי' אחוליה אחלי לתנאיה, זה הלשון לא ידענא מאי אדון ביה, ואיך הם קדושין גמורים, ואני באפס ותהו נחשבו לי, שמפני ביאור התנאי הקיים אין להם שום מציאות עדין עד שאם בא אחר וקדשה קודם שנתקיים התנאי קדושי שני קדושין ושל ראשון לאו כלום הוא, ונמצא שהדבור בהם בלא קיום התנאי כמו שאינו, גם בשומך סבת המחילה הכניסה שהיא בעדים ואחריה ההודאה של בעל איני יודע אם בצרוף, שיהא זה התנאי לזה, או בפירוד וכל אחד מספיק בעצמו, ויהיה הדבר סותר את עצמו, והראב"ד השיג על הרב בזה הפסק, והנה הבין אותה על זולת זה, ומה שכתבת והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמייהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, זו המסקנא והראיה ממנה לא מסקנא ולא ראיה, דאיך טעה אדם שיהא שמואל סותר דעת עצמו ומפסיד סברתו וישימהו גם כן טועה בדבר משנה, הנך רואה שסברת שמואל יש תנאי בקידושין בנשואין ובביאה במחלוקותו עם רב, ולא בא שמואל רק לתת טעם לדברי ב"ש ושם דבריהם על סברת רב שאומ' כן כדי שתתחזק טענתו עליו, אבל הוא אמ' שאין דעת ב"ה כן, ומה שאמ' ב"ה מידע ידעי דנישואי קטנה כו', לדבריהם דב"ש קאמ' שאפי' לדבריהם אין חשש בכך אבל ב"ה עצמם יש תנאי סבירא להו לדעת שמואל, ורבא שהוא בתרא מפרש מחלקתם של ב"ה וב"ש בדרך אחרת והסוגיא מבוארת.
ומה שנחלקתם במלוה ופחות מש"פ, וכתבת שהטעם בנתגרשה מן הארוסין מפני שאין לבו גס בה ולא קדמו שם קדושין שיורה שיהא מחזר אחריה לקדשה, ודאי שקדם לה מה שיורה כן עד שאם נבעלה תועיל קדימת אותן קדושין ואע"פ שפסקו להורות שהוא מחזר לקדשה כמו שמוכחת הסוגיא, וכשאתה מקיש בין המעשה הגמור שפסק ובין המעשה החלוש והגרוע שלא פסק אז תרגיש בהשואתם, וידוע במקדש בביאה שצריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו בפני עדים, כשאין שם דבר שיכריחנו להאמין שהוא בועל עם קדימת מה שימלט מבעילת זנות, ומה שכתב החכם בעד אומ' נתקדשה כו' לא תנשא כלומ' לא שרינן בהכחשה דחד סהדא למנסבא דילמ' איהי מודה ע"כ הלשון, ודאי הוא שלשון לא תנשא הוא שאנו אומרים לה שלא תנשא כששואלת הוראה על זה בשאומרת שלא נתקדשה, ומה מקום תמצא להוראת לא תנשא, ודע זה, ורבינו אפרים בארה בפנים אחרים, ואם דבריו אצלכם שם תמצאו הצורך, יצרך יוצרך כנפש אוהבך. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
תשובת החכם הכולל שנאשטרוג דלוניל הדר ארלדי על השאלות אשר כתבנו. אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, ידעתי אתם שלמים בכל חכמה ובכל מדע שכלי, ראיתי עמכם המדה הגדושה לתורה ולתעודה יקדש הכלי, שמעתי שמעכם סיני ועוקר הרים וטוחנין זה בזה בתוך הריפות בעלי, ואם כן איפה כי הדברים מחוורים בעין שכלכם כשמלה מה לכם ולי, האוכלים למעדנים בשרא שמינא בי רבא יין ישן ותרנגולות פטומות בקיאין בחדרי תורה, ואין לכם עסק במפורסמות, מדוע באתם אלי לגרר העצמות, והנה שניתי מדותיכם והיא תרומה מתרומות, ידעתי כי אינכם צריכים לזולתכם אף לאיש אשר כמוני, ומפני כי יראתכם על פני אודיעכם דעתי, וסמוך לבי כי זכות הרבים מסייעני, יען וביען אין מסרבין לגדול על כן אמרתי הנני הנני, והריני דן לפניכם כאשר הראוני מן השמים.
שאלה מעשה באשה אחת קדשה כו'. [באת בעירנו ונכנסו אצלה חבורה אחת מאנשים פוחזים ואחד שהיה יושב אצלה נטל קלמנט ונתנו ביד הקדשה לשם קדושין והעד האחד העיד שהוא נתן לה קלמנט ואמר לה אני נותן לך זה לשם קדושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט והעד השני העיד שהוא אמר לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט ושניהם העידו שלא היה מדבר עמה כלל על עסקי גיטה וקדושיה יורנו אם יש בזה ספק שיהיו ידים מוכיחות ע"כ]. תשובה נראה בעיני שורת הדין שאין כאן ידים מוכיחות, דלא עדיף לשון בזה אני מקדש אותך לדברי העד האחד ולשון אני נותן לך זה לשם קידושין לדברי העד השני מלשון הרי את מקודשת דאסקי' בפ"ק דקדושין [ה' ע"ב] דהוי ידים שאין מוכיחות היכא דלא אמר לי, אע"פ שידענו בבירור שהאיש והאשה נתכוונו לשם קדושין, כ"ש הכא שהאיש והאשה והעד אחד עמהם אמרו כי כל דבריהם היה שחוק והתול, והני עובדי דפ"ק דקדושין [ט' ע"א] בכלהו גרסי' אי יהיבנא לך מקדשת לי אי שדינא לך אי משקינא לך מקדשת לי, אבל היכא דלא אמ' לי הוו ידים שאינם מוכיחים לגמרי, כיון שלא היו מדברים תחלה בעסקי קדושיה, ובידים שאין מוכיחות קי"ל כשמואל דמוקים למתני' דהאומ' אהא דפ"ק דנזיר [ב' ע"ב] בשנזיר עובר לפניו, ורבא נמי הכי ס"ל בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ומוקי למלתיה אפי' לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בפ' המגרש [פ"ה ע"ב] דלא בעינן ודין דעד (אחד) [כאן] לא קאמרי רבנן אלא בגט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמ' מודו דלא הויאן ידים, ושמואל לא מבעיא בנזירות דספק נזירות להקל אמ' לא הויין ידים אלא אפי' בנדרים דסתם נדרים להחמיר אמ' לא הויין ידים, דאמרי' בפ"ק דנדרים [ד' ע"ב] מודרני ממך מופרשני ממך כו' ומוקים לה שאמ' שאיני טועם לך, וטעמא דמילתא התם משום דבעינן ידים מוכיחות, אבל היכא דלא אמ' שאיני טועם לך לא הויין ידים מוכיחות ומותר ליהנות ממנו, הכא נמי בנדון שלפנינו דהוו ידים שאין מוכיחות, אפי' גט אינה צריכה, כן נראה בעיני שורת הדין, אבל לרווחא דמילתא וכדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בענינים אלו טוב להחמיר עליה ולהצריכה גט והמחמיר בזה תבא עליו ברכה.
שאלה, שאלנו לעדים אם נתיחדה עמו כו' [נתיחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם האיש והאשה, ושאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקדושין קודם היחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הקלמנט הוכיחו אחד מחבריו אמר לו מה עשית, והשיב לו אחד מן העדים אין חשש בזה כי הזכרת הקדושין דרך צחוק, ואמרה האשה, חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו צחוק, גם המקדש אמר איני מכוון לקדושין, יורנו בזה היחוד אי אמרינן ביה הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרינן בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו]. תשובה נראה בעיני דבר ברור כי מאחר שלא היו מדברים על עסקי קדושין קודם הייחוד לא מבעיא בראוה עדים שנתיחדה אלא אפי' ראוה שנבעלה אין אומרי' בזו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שלא מצינו בשום מקום שנאמ' זה אלא במקדש בפחות מש"פ ובעל אי נמי במקדש על תנאי ובעל אי נמי במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אבל בעלמ' לא, וכ"ש בזו שהיא קדשה וכל ביאותיה זנות, כך דעתי נוטה, ושלום לכם כנפשכם, ונפש איש בריתכם, נאמן אהבתכם. אבא מרי ב"ר משה ב"ר יוסף יש"י עמה"ם.
תשובה זו כתב רבינו בונפוש דויזיירש לרבינו יצחק ב"ר מרדכי קמחי, שאביו ר' מרדכי ב"ר יצחק קמחי היה עומד בחילוף מכתבים עם רבינו אברהם מן ההר, שנדפסו בתשובות חכמי פרובינציא
ומה שצויתני אדני שאודיעך מה שכתב החכם ר' אברהם בהאי דפ"ט אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא ואם נשאת לא תצא שהרי היא אומרת לא נתקדשה. בתחילת העיון נראין הלשונות כסותרין, כמו שמבואר אצלך אדני, על כן פירש הרב ר' אברהם ז"ל ההיא שיטה דהאשה שנתארמלה, מסכמת לדעת הר"ם, דאסיקנא התם כרב אשי דאמר לעולם תרי ותרי נינהו ואיפוך אנא. כלומר לעולם בחד לא מצית לאוקומה, שלא יהיה מבואר, דאי אחד אמר נתקדשה ר"ל בעדים, ואיהי מכחשא לה לעד דקאמר נתקדשה, לא מהימן. דעד אחד בהכחשה לא מהימן, כמו שמבואר מההיא דפרק אמרו. וזהו שכתב הר"ם עד אחד אומר נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת, ואי אמרת דמיירי שהעידו שלא בפניה, זה אומר פלונית נתקדשה בעדים, וזה אומר לא נתקדשה, לא תינשא. כלומר לא שרינן בהאי הכחשה בחד סהדא למינסבא, דילמא איהי מודה ואמרה דאיקדשא, ואם נישאת היא מעצמה לא תצא, דאין לך לא נתקדשתי גדול מזה, שפועל הנישואין מורה שהיא מכחשת העד, ועד אחד בהכחשה לא מהימן. וזהו שכתב הר"ם אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תינשא, ואם נישאת לא תצא, שהרי היא אומרת לא נתקדשתי.
<h2>דף עד.</h2>
תשובה, האח החביב הדוד הערב הגיעתני אגרותיך אוגרת מלין ממולאים בתרשיש הדעת מיוסדים על אדני בינה ועדיכם אתבונן, והנה מצאו דעותיכם בקדושי האשה הרמוזה אמרים אמת להיותם לאין ולא מצאו לה ידים מוכיחות, לשטת גאונים אשר מעולם, גם שטת גדולי הצרפתים הסכימה לכך ובראשם רבי' יעקב, זולתי קצת בעלי התוספות, במה שנתלים בו החולקים ההיא סוגיא... דכת' רחמנא בנזירות, דמוקים ליה לאיתויי ידים שאין מוכיחות, ובקצת הנסחאות הא ניחא לרבא דאמ' ידים שאין מוכיחות הויין ידים, ונתלין עוד בהאי דשמואל [נזיר ב' ע"ב] דאמ' כגון שהיה עובר נזיר לפניו דמסיק בה התם אליביה דידים שאין מוכיחות הויין ידים דבזמן שנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי כו', והראיה המוחלטת שעשיתם חילם ממנה יביאו הם ראיה לדבריהם, שאין אדם מקדש אשת חברו כמו שאין אדם מגרש אשת חברו, ואי משום שליחות דא ודא חד, שיש שליח לקידושין (ולקדושין) [ולגירושין], ולמאן דלא בעי ידים מוכיחות בהא לא בעי להו באידך, וכהנה רבות עמהם, והאמת בכל אלה ובכל הספוקים הנופלים בהם כבר בארנום בחבורנו והעלנו הכל אל ההסכמה כבר שקטה, והדברים ארוכים, וזה כמה שנים שיצאה הוראה מלפני הרב קרובנו בעל המכתם ומלפני אבא ז"ל ועמהם הסכימו רבני צרפת היו אז מופלגים בזקנה ובישיבה והתירוה לינשא בלא גט, גם רב אחד שהיה גדול הדור בצרפת שהיה מתחלת מחזר אחר אסור חזר בו בלשון דברים שאמרתי לפניכם טעות הוא בידי.
ולענין מקדש על תנאי ובעל ראיתי דעתכם, ודע כי מהרגישי באלו הסברות אשר הסכמתם בהם לדעת החכם כתבתי בראש הדברים ההם שלא מצינו במבואר ואע"פ שהתחלפו בו סברות כו', וכבר עמדתי על כל אותם הדעות ולא אמצא בהם נחת רוח, והוא היה הסבה בבחירת מה שנכתב מזולת השקפה אל מאמר אומר, ומוחזקני בך שכבר עמדת על ביאור אותה סוגיא, לא תימא טעמא דרב דכיון דכנסה סתם אחוליה אחליה לתנאיה, ויהיה פי' כנס אפי' לא בעל, אלא טעמיה דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובעל אין לא בעל לא ואפי' כנס, וזו היא הסבה שהביא השאר האמוראים להחליף הלשון שמו במקום כנס בעל, והיא סבה אמתית, ומזה יצא אצל חכמי הדורות שלפנינו לפרש בטענת אשה אחת כעין שתי נשים, כגון שקדש על תנאי וכנס סתם ובעל סתם, דאיכא תרי סתמי, ולזה הושוו שני המחלוקות בלא חלוף, מחלוקתם בקדש על תנאי ומחלקותם בקטנה שלא מאנה והגדילה כו' דאוקים לה התם [יבמות ק"ט ע"ב] בשבעל דווקא ולהכי פי' רב דרבן גמליאל משום דקסבר המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה ואי בעל אין אי לא בעל לא, וצורתא דשמעתתא כלהו הכי רהטא ואזלא התם והיא דרך סלולה.
והודאת הבעל בבעל נפלה כאן במקרה ואינו בעצם הענין, והגע עצמך שהאשה מכחישתו ואומרת לא נבעלתי או דליתיה לבעל ויש עדי יחוד אלא לשום נשואין שהוא אפשר מהאי דנכנסה עמו לשם נשואין, הנה שההשתדלות בהודאת הבעל אין כאן מקומו ובספרי הר"מ הנמצאים אצלנו אין בפני עדים לא בזו ולא בזו, ולא מצאנו אותה נסחא לבעלי החדושין כשהביאו לשונו, ואולי נפלה שם מביאור כדי לקיים אותם סברות, והנה בלשונו כנס או בעל, או או קתני, והנה הקדים תחלה שיכול לבטל תנאו שלא בפני עדים כשחזר בו לאחר כמה שנים, והנה שם לאחר כמה שנים תנאי לזה, ונ"ל ששטתו רחוקה ממה שנאמ' שם.
והטעם שכתבתם מפני שהמקדש על תנאי הקדושין שנתן הן קדושין גמורים אלא שקדשה על תנאי וכיון שכנסה סתם אימר אחולי אחיל לתנאיה וכיון שמודה שבעל אמרי' אחוליה אחלי לתנאיה, זה הלשון לא ידענא מאי אדון ביה, ואיך הם קדושין גמורים, ואני באפס ותהו נחשבו לי, שמפני ביאור התנאי הקיים אין להם שום מציאות עדין עד שאם בא אחר וקדשה קודם שנתקיים התנאי קדושי שני קדושין ושל ראשון לאו כלום הוא, ונמצא שהדבור בהם בלא קיום התנאי כמו שאינו, גם בשומך סבת המחילה הכניסה שהיא בעדים ואחריה ההודאה של בעל איני יודע אם בצרוף, שיהא זה התנאי לזה, או בפירוד וכל אחד מספיק בעצמו, ויהיה הדבר סותר את עצמו, והראב"ד השיג על הרב בזה הפסק, והנה הבין אותה על זולת זה, ומה שכתבת והיינו דאסיק שמואל ביבמות [ק"ז ע"א] טעמייהו דב"ש משום דאין תנאי לא בחופה ולא בביאה, זו המסקנא והראיה ממנה לא מסקנא ולא ראיה, דאיך טעה אדם שיהא שמואל סותר דעת עצמו ומפסיד סברתו וישימהו גם כן טועה בדבר משנה, הנך רואה שסברת שמואל יש תנאי בקידושין בנשואין ובביאה במחלוקותו עם רב, ולא בא שמואל רק לתת טעם לדברי ב"ש ושם דבריהם על סברת רב שאומ' כן כדי שתתחזק טענתו עליו, אבל הוא אמ' שאין דעת ב"ה כן, ומה שאמ' ב"ה מידע ידעי דנישואי קטנה כו', לדבריהם דב"ש קאמ' שאפי' לדבריהם אין חשש בכך אבל ב"ה עצמם יש תנאי סבירא להו לדעת שמואל, ורבא שהוא בתרא מפרש מחלקתם של ב"ה וב"ש בדרך אחרת והסוגיא מבוארת.
ומה שנחלקתם במלוה ופחות מש"פ, וכתבת שהטעם בנתגרשה מן הארוסין מפני שאין לבו גס בה ולא קדמו שם קדושין שיורה שיהא מחזר אחריה לקדשה, ודאי שקדם לה מה שיורה כן עד שאם נבעלה תועיל קדימת אותן קדושין ואע"פ שפסקו להורות שהוא מחזר לקדשה כמו שמוכחת הסוגיא, וכשאתה מקיש בין המעשה הגמור שפסק ובין המעשה החלוש והגרוע שלא פסק אז תרגיש בהשואתם, וידוע במקדש בביאה שצריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו בפני עדים, כשאין שם דבר שיכריחנו להאמין שהוא בועל עם קדימת מה שימלט מבעילת זנות, ומה שכתב החכם בעד אומ' נתקדשה כו' לא תנשא כלומ' לא שרינן בהכחשה דחד סהדא למנסבא דילמ' איהי מודה ע"כ הלשון, ודאי הוא שלשון לא תנשא הוא שאנו אומרים לה שלא תנשא כששואלת הוראה על זה בשאומרת שלא נתקדשה, ומה מקום תמצא להוראת לא תנשא, ודע זה, ורבינו אפרים בארה בפנים אחרים, ואם דבריו אצלכם שם תמצאו הצורך, יצרך יוצרך כנפש אוהבך. יצחק ב"ר מרדכי נ"ע.
תשובת החכם הכולל שנאשטרוג דלוניל הדר ארלדי על השאלות אשר כתבנו. אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, ידעתי אתם שלמים בכל חכמה ובכל מדע שכלי, ראיתי עמכם המדה הגדושה לתורה ולתעודה יקדש הכלי, שמעתי שמעכם סיני ועוקר הרים וטוחנין זה בזה בתוך הריפות בעלי, ואם כן איפה כי הדברים מחוורים בעין שכלכם כשמלה מה לכם ולי, האוכלים למעדנים בשרא שמינא בי רבא יין ישן ותרנגולות פטומות בקיאין בחדרי תורה, ואין לכם עסק במפורסמות, מדוע באתם אלי לגרר העצמות, והנה שניתי מדותיכם והיא תרומה מתרומות, ידעתי כי אינכם צריכים לזולתכם אף לאיש אשר כמוני, ומפני כי יראתכם על פני אודיעכם דעתי, וסמוך לבי כי זכות הרבים מסייעני, יען וביען אין מסרבין לגדול על כן אמרתי הנני הנני, והריני דן לפניכם כאשר הראוני מן השמים.
שאלה מעשה באשה אחת קדשה כו'. [באת בעירנו ונכנסו אצלה חבורה אחת מאנשים פוחזים ואחד שהיה יושב אצלה נטל קלמנט ונתנו ביד הקדשה לשם קדושין והעד האחד העיד שהוא נתן לה קלמנט ואמר לה אני נותן לך זה לשם קדושין והיא שתקה וקבלה הקלמנט והעד השני העיד שהוא אמר לה בזה אני מקדש אותך והיא שתקה וקבלה הקלמנט ושניהם העידו שלא היה מדבר עמה כלל על עסקי גיטה וקדושיה יורנו אם יש בזה ספק שיהיו ידים מוכיחות ע"כ]. תשובה נראה בעיני שורת הדין שאין כאן ידים מוכיחות, דלא עדיף לשון בזה אני מקדש אותך לדברי העד האחד ולשון אני נותן לך זה לשם קידושין לדברי העד השני מלשון הרי את מקודשת דאסקי' בפ"ק דקדושין [ה' ע"ב] דהוי ידים שאין מוכיחות היכא דלא אמר לי, אע"פ שידענו בבירור שהאיש והאשה נתכוונו לשם קדושין, כ"ש הכא שהאיש והאשה והעד אחד עמהם אמרו כי כל דבריהם היה שחוק והתול, והני עובדי דפ"ק דקדושין [ט' ע"א] בכלהו גרסי' אי יהיבנא לך מקדשת לי אי שדינא לך אי משקינא לך מקדשת לי, אבל היכא דלא אמ' לי הוו ידים שאינם מוכיחים לגמרי, כיון שלא היו מדברים תחלה בעסקי קדושיה, ובידים שאין מוכיחות קי"ל כשמואל דמוקים למתני' דהאומ' אהא דפ"ק דנזיר [ב' ע"ב] בשנזיר עובר לפניו, ורבא נמי הכי ס"ל בפ"ק דנדרים [ה' ע"ב] ומוקי למלתיה אפי' לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בפ' המגרש [פ"ה ע"ב] דלא בעינן ודין דעד (אחד) [כאן] לא קאמרי רבנן אלא בגט דאין אדם מגרש אשת חברו אבל בעלמ' מודו דלא הויאן ידים, ושמואל לא מבעיא בנזירות דספק נזירות להקל אמ' לא הויין ידים אלא אפי' בנדרים דסתם נדרים להחמיר אמ' לא הויין ידים, דאמרי' בפ"ק דנדרים [ד' ע"ב] מודרני ממך מופרשני ממך כו' ומוקים לה שאמ' שאיני טועם לך, וטעמא דמילתא התם משום דבעינן ידים מוכיחות, אבל היכא דלא אמ' שאיני טועם לך לא הויין ידים מוכיחות ומותר ליהנות ממנו, הכא נמי בנדון שלפנינו דהוו ידים שאין מוכיחות, אפי' גט אינה צריכה, כן נראה בעיני שורת הדין, אבל לרווחא דמילתא וכדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בענינים אלו טוב להחמיר עליה ולהצריכה גט והמחמיר בזה תבא עליו ברכה.
שאלה, שאלנו לעדים אם נתיחדה עמו כו' [נתיחדו שניהם אחר זה, והשיבו שראו שנתיחדו שניהם האיש והאשה, ושאלנו להם אם היה שום ספור ביניהם אחר נתינת הקדושין קודם היחוד, והשיבו כי תכף שנתן לה הקלמנט הוכיחו אחד מחבריו אמר לו מה עשית, והשיב לו אחד מן העדים אין חשש בזה כי הזכרת הקדושין דרך צחוק, ואמרה האשה, חלילה לי להתקדש לו כי כל דברינו צחוק, גם המקדש אמר איני מכוון לקדושין, יורנו בזה היחוד אי אמרינן ביה הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה אם לאו, ואפי' ראו העדים שנבעלה אי אמרינן בזה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לאו]. תשובה נראה בעיני דבר ברור כי מאחר שלא היו מדברים על עסקי קדושין קודם הייחוד לא מבעיא בראוה עדים שנתיחדה אלא אפי' ראוה שנבעלה אין אומרי' בזו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שלא מצינו בשום מקום שנאמ' זה אלא במקדש בפחות מש"פ ובעל אי נמי במקדש על תנאי ובעל אי נמי במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי אבל בעלמ' לא, וכ"ש בזו שהיא קדשה וכל ביאותיה זנות, כך דעתי נוטה, ושלום לכם כנפשכם, ונפש איש בריתכם, נאמן אהבתכם. אבא מרי ב"ר משה ב"ר יוסף יש"י עמה"ם.
